ינואר 9, 2024

דור ההמשך: כיצד מתמודדים בני ובנות הנוער עם המלחמה?

הם כבר לא ילדים, ועדיין לא לגמרי מבוגרים, אך הם כבר חשופים לגמרי למציאות, למלחמה סביבנו ולהשפעות שלה. דיברנו עם בני ובנות נוער על התקופה האחרונה ושמענו מהם על הצרכים וההתמודדות שלהם. פרויקט מיוחד בשיתוף הקואליציה הישראלית לטראומה

"אורי של לפני המלחמה היה הולך לבית ספר כמו כל ילד רגיל, היה אוהב להתנדב, אוהב את החניכים שלו בתנועה. עכשיו אני יותר סגור בעצמי, מפחד, מתעסק בעצמי ובחרדה. אהבתי לשבת בסלון עם המשפחה שלי ולדבר ולצחוק, עכשיו זה לא קורה, אני בחדר בלחץ". את הדברים האלו מספר אורי פלאח, תלמיד תיכון בן 17 מאשקלון. "בתחילת המלחמה, במשך שבוע וחצי היו לי בחילות, הייתי בחרדה רוב הזמן, לא הצלחתי לישון והקאתי הרבה מהלחץ. הייתי צריך ללחוץ על הגוף שלי לאכול ולשתות כדי שאני לא אקרוס כי היה לי ממש קשה לאכול. סבלתי מאוד, הייתי כל היום פשוט בבית בחרדה" הוא משתף.

"כשיש אזעקה אין לך לאן לרוץ" מספר אורי. "בשכונה שלנו לא היו מקלטים או מיגוניות במשך כל הסבבים, עד הסבב האחרון שבו כל השכונה קמה על הרגליים וביקשה מקלט. הביאו לנו מיגונית אחת לכל השכונה, וגם היא נמצאת בסוף השכונה. ב7.10 המיגונית הייתה נעולה." הוא נזכר. "באותו יום נפלו שתי רקטות בתחילת הרחוב, שנפלו ישירות על שני בתים והרסו אותם. הבתים מאוד ישנים בשכונה, אז הפחד וחרדה התגברו עלי והחלטתי שאני מתפנה על דעת עצמי."

במהלך השגרה אורי נער פעיל מאוד, ומתנדב בתנועת הנוער "השומר הצעיר". בשבוע השני ללחימה, החליט אורי שהוא מתפנה, ובעזרת 'השומר הצעיר' התפנה לגבעת חביבה יחד עם חברי התנועה. " ממש דאגו לי שם. הכל שם מנותק ממה שקורה במציאות, ופתאום כל הלוז שלי השתנה. שם הלכתי לבית ספר כרגיל, אבל גם היו לי הרבה טלטלות רגשיות." מספר אורי ומסביר "כל יום אמרו לנו שזהו, אין תקציב ואנחנו צריכים לעזוב. כל סוף שבוע ארזתי את כל הציוד, ממש כמו באח הגדול, ואז פתאום בחדר אוכל מישהי אומרת שהצלחנו להשיג תורם וכולם מאושרים. ככה כל שבועיים."

"יש לי אח עם צרכים מיוחדים והוא לא יכל להתפנות. אז עכשיו חזרתי לאשקלון, וזה קשה" אורי מספר. "כבר התחברתי לאנשים, התחלתי ללמוד שם, בניתי סוג של קהילה ועכשיו אני פה, מנסה להתאפס. רק חזרתי והיו אזעקות כי נגמרה הפסקת האש, וכל היום יש בומים ומסוקים מעלינו. זה מקשה עלי ממש. אני מנסה לשלוט בזה, אבל לא תמיד זה עובד. אני לא יודע איך להסביר את התחושה הזאת כי זה משהו שפשוט אי אפשר להבין." הוא מתאר.

"אומרים שאנחנו הדור שממשיך את המדינה אבל זה קשה לראות את זה כרגע. אנחנו לא ממש מצליחים להרגיש חופשיים בארץ" אומרת הילה אברהם, תלמידת כיתה י"ב בבית הספר "צפית" בקיבוץ כפר מנחם. "חינכו אותי לגדול בחופשיות ושהכול לפניי ואני יכולה לעשות מה שאני רוצה שאגדל, וכרגע זה קשה. בשנייה אחת יכולים לקרות המון דברים. אני מסתובבת ברחוב וכל אדם נראה חשוד. צריך לפקוח שמונה עיניים. זה קשה" היא מתארת.

"זאת תקופה מאוד מאוד מבלבלת, יש עליות ומורדות. התחלתי אותה בחודש ממש קשה. איבדנו חבר טוב של אח שלי הגדול, ושכן מהיישוב שגר שני בתים ממני ב7 לאוקטובר, וזה היה מאוד קשה." מספרת הילה. "יש רגעים בהם באמת קשה ויש רגעים שאני מצליחה לצאת מזה.זה מפחיד לחשוב על העתיד. אותי מפחיד לחשוב על להביא משפחה שאני אהיה גדולה ולשמור עליה ולהבטיח שהכול יהיה בסדר, כי אי אפשר לדעת אם הכול יהיה בסדר" היא אומרת.

כמו מרבית בני הנוער בגילם, אורי והילה מחוברים למציאות באופן כמעט קבוע, בעיקר בגלל הרשתות החברתיות. "לכל מקום שלא נלך, זה תמיד איתנו. אנחנו מקבלים עדכונים בוואטסאפ, באינסטגרם, בטלגרם. אני הייתי שם בהתחלה, בהכל, עד שהבנתי שזה עוד יותר מביא אותי לחרדה והחלטתי שאני מפסיק." מספר אורי. "אנחנו דור סקרן שרוצה לדעת אין מה לעשות. ואנחנו דור מאוד דיגיטלי, אנחנו מקבלים עדכונים יותר מהר מאפליקציות או מעדכונים בזמן אמת. וזה מאוד פוגע בכולנו, הבנתי שזאת באמת הבעיה הרצינית. כשאתה שם, אתה ממש נכנס לפרטים, אתה מכניס את עצמך לחרדה, אתה יודע עוד דברים. אני מרגיש שאנחנו יודעים יותר מהמבוגרים במדינה. אנחנו חשופים לאירועים מזעזעים שקורים במדינה עוד לפני שהמבוגרים יודעים, ואנחנו באמת מאבדים את הילדות שלנו קצת יותר מידי מהר דרך הטלפון" הוא מתאר בכנות.

אך לרשתות החברתיות יש גם יתרונות, מספרת הילה. "בתחילת המלחמה כתבתי משהו בפתקים לעצמי. לפני זה לא הייתי משתפת, אך פרסמתי את זה בפורום של בית הספר ובעמוד האינסטגרם שלי, וקיבלתי המון תגובות של "תודה רבה על השיתוף", שזה משהו שהם היו צריכים. פתאום כששיתפתי איך אני מרגישה הרבה בני נוער הזדהו עם התחושות שלי והרגשתי שאני לא לבד באותה סירה וגם הם הרגישו ככה. ככה הבנתי שלי מאוד עוזר לשתף." היא אומרת.

אורי והילה סיפרו כי אחד האתגרים העיקריים של בני גילם הוא בעצם האתגר הלימודי. לאחר שבמשך כשנתיים מערכת הלימודים שלהם השתבשה בגלל ענייני קורונה, עכשיו הם גם חווים מלחמה. "אני בכיתה י"ב ואני אמור לסיים את הבגרויות שלי השנה והכל התחרבש לי. נראה לי שתשעים אחוז מהנוער בישראל ככה" הוא מתאר. "בלי שום קשר אני סובל מהפרעות קשב וריכוז, ועכשיו אני באמת לא יודע איך מתחילים בכלל ללמוד את החומר לבגרויות שאמורות להיות עוד חודשיים ואיך אני בכלל מתרכז בזום. איך אנחנו אמורים להתרכז ולהוציא תעודת בגרות מלאה?" שואל אורי. "אני לא יודעת מתי זה ייגמר. מה יהיה עם הטיול שנתי, עם הבגרויות, עם המיונים לשנת שירות" מוסיפה הילה. "גם הצורך בחברים הקרובים הוא אתגר מרכזי. יש אנשים, כמוני, שהחברים זה המרכז שלי בחיים ואני תמיד אוהב להיות מוקף בהם. פתאום בתקופה הזאת להתנתק מכולם לחודשיים ולא לראות אף אחד באמת, זה צובט בלב." מתאר אורי, והילה מוסיפה "האתגר המרכזי הוא שאני מאוד מוגבלת כרגע. אני לא יודעת מה יהיה עם המשך החיים שלי. המון דברים שאני לא יודעת אם הם יקרו ומתי".

כשנשאלו לגבי התחושות המורכבות שהם חווים, סיפר אורי כי על אף המורכבות הוא מרגיש בנוח להביע לחץ וחרדה. "אני מדבר על זה עם אמא שלי המון, אנחנו מאוד פתוחים. גם עם המדריכה ב"שומר הצעיר" ועם היועצת של בית הספר והמחנכת. גם החברים הקרובים מדברים" הוא מסביר, ומחדד "אנחנו תמיד מדברים, אבל גם המון פעמים מכחישים את הפחד. אנחנו פחות אומרים 'אני מפחד'. הם קצת חוששים אולי, אבל אם יש אזעקה או איזה חדירת מחבלים, רואים את זה בהבעות פנים שלהם, במימיקות. הם חווים את זה. אני לא חושב שכולם יודעים להתבטא, או שלכולם יש את המקום הזה שאפשר לפנות אליו ולבוא ולדבר. זאת בעיה עיקרית לדעתי." הוא אומר.

"בשבילי האתגר הוא המשפחה והאנשים שאני מכירה שבתוך הקרבות" מספרת הילה. "זה מלחיץ כי לפעמים אני לא שומעת מהם, ואני צריכה להיות חזקה בשבילם ולקוות שהם בסדר. בבית ספר יש שישה חללים מהמלחמה שכולנו מכירים. אנחנו לא ממש מדברים על זה, יותר מנסים להמשיך הלאה. אני מבינה למה, זה נושא שקשה לפתוח. אתה רואה בעיניים שלך שאנשים לא אותו דבר כמו שהם היו לפני המלחמה. אבל אנחנו מעדיפים להמשיך הלאה, רוצים להסתכל קדימה" היא מתארת.

לפי אורי והילה, אחד הדברים שעוזרים להם להתמודד עם החרדות והפחד הוא דווקא העשייה, והחברה שבתנועות הנוער "תוך כדי המלחמה התחלנו להתנדב החברים והמשפחה, ולנסות לראות את האור. אני מצליחה לאט לאט לראות דברים בחיוביות למרות התקופה הקשה. להתנדב מרגיש לי שליחות, שאני לא שוכחת מה היה ומנסה לשקם לאט לאט בכל מיני תחומים." אומרת הילה.

"זאת באמת ההמלצה שלי לכל בני הנוער, לשתף. מתי שאפשר אני עם החניכים שלי, עם חברים. זה עושה לי טוב. הם, החברים והעשייה זה מה שעושה לי טוב." אומר אורי. "למשל, אני, המדריכה שלי ועוד כמה חברים החלטנו שלמרות כל המצב אנחנו נצא, עם כל החששות, נוציא את הרכבים הפרטיים שלנו ונלך להתנדב. הלכנו לעירייה ולקחנו כתובות של מבוגרים מכל רחבי העיר שלא יכולים לצאת בזמן המלחמה. הלכנו אליהם ולקחנו את הכרטיס קופת חולים שלהם, והלכנו להביא להם תרופות. זאת היוזמה הכי מטורפת שעשיתי. גם בחמ"ל אוכל של אשקלון היו נערים מכל תנועות הנוער בעיר שבאו ועזרו וחילקו אוכל. זה כייף לראות את האחדות הזאת של מלא אנשים שהחליטו לקחת חלק."

עוד דבר שעוזר להם הוא השמירה על השגרה ככל הניתן. "יותר קל לי בשגרה" מסבירה הילה. "לבוא לבית ספר ורגע פשוט ללמוד בלי לדבר על המצב, כי גם ככה אתה שומע עליו הרבה בערב בבית מול החדשות עם ההורים. זה נשמע מוזר אבל ללמוד עוזר. אני מנסה רגע לשקוע ורק ללמוד" היא מספרת. "הגיעו ילדים מפונים להתארח בבית ספר שאני לומדת בו בתחילת המלחמה וזה עזר לי להיות איתם ולשחק עם הילדים הקטנים. פשוט היינו שם בשבילם."

נטליה פרץ, מדריכה ופסיכולוגית חינוכית מומחית, מנהלת את השירות הפסיכולוגי של מועצה אזורית לכיש, מסבירה כי אחד הדברים המהותיים שיש להבין בכל הנוגע לבני נוער וההתמודדות שלהם במצב הנוכחי היא שהם נמצאים בחשיפה מאוד גדולה למידע, גם לא בצורה מודעת. "לפעמים קופצים להם ברשתות החברתיות דברים שיכול להיות שהם לא לראות אותם, שהם לא חיפשו אותם במכוון" היא מסבירה. אבל יש בזה גם יתרונות. "לחיבור הזה יש גם חלקים חיוביים למתבגר היום. למשל שיש להם אינפורמציה. כשיש למתבגר מידע והוא יודע מה קורה, הוא יותר רגוע. הם יכולים לבדוק מה עם האנשים שיקרים להם, זו יכולה להיות הסחת דעת בשבילם, ולפעמים זו גם הדרך שלהם לבקש עזרה. לא תמיד הם מסוגלים לבקש פנים מול פנים, וזו יכולה להיות הדרך שלהם לבקש. זו דרך ביטוי בשבילם, וזה נותן להם תחושה שהם משמעותיים ובעלי עמדה. החלקים המסוכנים הם האפשרות להתמכר לזה. להיות בלתי מוגבלים בשימוש הזה, ובעקבות כך להיות פחות אקטיביים" היא מחדדת.

נטליה מסבירה כי אחד האתגרים של הנוער הוא שקשה להם לנסח את מה שהם מרגישים, לא תמיד הם יודעים להגדיר או לתאר בדיוק את מה שהם מרגישים. "כשמבוגר שומע את הטילים, הוא מסוגל להגיד לאנשים שסביבו 'וואו זה ממש מפחיד, זה מציף אותי'. לנוער יש נטייה להרגיש כמה רגשות בו זמנית, הם יכולים להרגיש שמחים ודקה אחרי זה להיות בדיכאון. לכן צריך קודם כל לשים לב לשינויים בהתנהגות. אם המתבגר היה מאוד תקשורתי ופתאום הוא מסתגר אז זה שינוי. או נניח, צריך לשים לב אם יש שינוי בתאבון. "אכילה רגשית" יכולה להיות נורה אדומה. לפעמים אנחנו מנסים להחזיר שליטה דרך הפה שלנו. יש כאלו שיש להם בעיה רגשית עם ציפורניים, או שאפילו תולשים שיערות של ריסים. זה מחזיר לנו את השליטה".

במסגרת תפקידה, נטליה מסייעת להורים בהתמודדות עם בני הנוער שלהם ולפיה יש מספר פעולות שחשוב לעשות כדי לסייע לבני נוער בהתמודדות עם מצב החירום שהם חווים. הראשון, ואולי המהותי שבהם הוא לחדד להם את הזמניות שבמצב. "נורא חשוב לציין את הזמניות. להגיד 'זה כרגע ואנחנו יודעים שתרגיש יותר טוב.' 95% מהאנשים חוזרים לתפקוד אחרי טראומה, אם אני אשקף למתבגר שלי שהשינויים והמצבי רוח בלתי נסבלים, זה ייתן לו תחושה שזה בלתי אפשרי להכיל את זה. ברגע שהורה יוכל להגיד למתבגר שלו שזה נסבל וזה בסדר ולגיטימי, ואפילו שזה טוב זה קורה, ושהם מרגישים את הרגשות האלו, זה יכול להפחית את האינטנסיביות. הורה יכול להגיד לילד שלו שזה לגיטימי להרגיש כמה דברים בו זמנית, ושזה זמני."

"עוד דבר מומלץ במצב כזה, לכולם, זה לנסות לייצר שגרה" אומרת נטליה, ומחדדת את דבריהם של אורי והילה. "ברגע שאני עסוקה בדברים שגרתיים, התפקוד שלי באופן אוטומטי יותר בריא. צריך לחפש איפה בתוך היומיום שלנו אנחנו כן מסוגלים להיות בשגרה. מישהי אוהבת להכין ארוחת ערב? אז זה משהו שיכול להיות השגרה שלה כרגע בתוך המציאות הלא מוכרת הזו. חשוב לשמור על רציפות תפקודית של הנער, לעשות אפילו איזשהו לו"ז. לנערים הרבה יותר קל לראות את דברים בצורה חזותית. אנחנו מצליחים להחזיק את הדברים בראש, אבל שהם רואים את הדברים בצורה חזותית זה עוזר" היא מסבירה. לצד זה, מוסיפה נטליה כי תחושת השליטה אצל בני הנוער היא מפתח לביטחון אצלם. "כדי לייצר שליטה, כדאי לתת לילד לבחור. נניח, אתה רוצה לאכול עכשיו או אחר כך? נגרום לו להרגיש במהלך היום שהוא בוחר, שהוא בשליטה, כדי שזה לא יבוא לידי פיצוי בדברים שהם פחות בריאים כמו אכילה רגשית או אפילו הפרעות אכילה. הדרך הכי פשוטה זה לתת לנער שתי אופציות. ברגע שהוא בוחר, הוא החלטתי, ואז ביומיום שלו יש לי יותר מקומות של וודאות בתוך מציאות של חוסר וודאות" מחדדת נטליה.

"בסוף, הדבר הכי חשוב להורים זו התקשורת עם הילד" מסכמת נטליה. "המתבגר צריך לדעת שהוא יכול לבוא לשאול שאלות שהן קשות, לדבר על הנושא בשיח פתוח על הדברים. אנחנו צריכים להוות דוגמה אישית למתבגרים. להראות מצד אחד שאנחנו לא מתפרקים מזה אבל שגם לנו קשה ועצוב. צריך להראות שאנחנו גם לא בחשיפת יתר, זו גם דוגמה אישית. אני חושבת שנערים גם צריכים לדעת להרגיע את עצמם. יכול להיות שזה ספורט שמרגיע, מים או מוזיקה למשל. אז אפשר לשבת איתם ביחד ולייצר איזשהו פלייליסט שמרגיע אותם. צריך לעזור לכל אחד למצוא את הדרך שלו להירגע. בנוסף הורים צריכים להבין שהם לא תמיד צריכים להיות הכי רציונליים שיש. הם פוחדים, והפחד לגיטימי וקיים."