לתמיכה רגשית ע”י ארגוני הקואליציה ער”ן – 1201 או בווטסאפ 052-8451201 | נט”ל – 1800-363-363 | מוקד חוסן ארצי 5486*

מאי 12, 2024

התנדבות ומשמעות

ההתנדבות כגורם מרפא: "לנוכח הרוע הצרוף הזה, אדם צריך להרגיש ולהבין שהאמון שלו באנושות לא נעלם"


ה-7/10 עורר בכולנו את הרצון לעשות משהו, וכך היה. כבר בבוקר שלאחר פרוץ המלחמה, עשרות אלפי אזרחים ישראלים, ויהודים ברחבי העולם, התגייסו למען חיילי צה"ל, תושבי העוטף המפונים ומשפחות קרבנות הטבח, והארץ נשטפה בפרץ התנדבות מטורף. מרים שפירא, ראשת ארגון "מהות ישראל" מסבירה כי "האקטיביות חשובה בצמצום פוסט טראומה. זה עוזר לעזור – זה מגדיל את תחושת המסוגלות"


בבוקר ה-8/10, יממה לאחר מתקפת החמאס הרצחנית, עשרות אלפי מתנדבים ומתנדבות שטפו את הארץ. זה החל בחמ"לים לחיפוש נעדרים, בסיוע למשפחות המפונות, ובמתן תמיכה למשפחות קרבנות הטבח. ימים בודדים לאחר מכן, ההתנדבות הישראלית בארץ, וההתגייסות היהודית בעולם, שברו שיאים והפכו להתארגנות אזרחית מטורפת שהעניקה מענה לכל פלח בחברה שהיה זקוק לכך- לחיילי צה"ל, לחקלאי העוטף, לקרבנות המלחמה בגוף ובנפש, למשפחות השכול, למשפחות המפונות ועוד רבים מספור. בפרויקט מיוחד יחד עם הקואליציה הישראלית לטראומה שוחחנו עם אנשים שיצאו להתנדב ושמענו מהם את הסיבה שלהם, את ה'למה' הלא מוסבר שגרם לכולנו לקום ולעשות מעשה.


פגשנו את איסי שמש, בן 65, נשוי ואב ל-3 וסב ל-11, ראש צוות בצח״י – צוות חירום ישובי. איסי מתגורר ביישוב מגן מזה 8 שנים, והוא מספר בגאווה ענקית ועיניים בורקות על ההתנדבות שלו. באותה שבת איסי שמע את האזעקות והנפילות, ומיד לאחריהם הוא כבר שמע ירי. "ב-6:34 אני כבר שומע קולות של נקל, ולא אמ.16. עדיין לא קיבלתי שום הודעה. אני מזהה ואני שולח בתור ראש צח"י הודעה לציבור באפליקציה מקומית, שאנחנו באירוע חסר תקדים. יש לנעול את דלתות הבתים, לנעול את החלונות, לנעול את חלונות המתכת בממ"דים ולשמור על שקט. אני עדיין לא מבין, אבל אני חושש. זה לא מתאים לי, בדרך כלל אני קר רוח. לא שהייתי היסטרי, אבל נכנסתי ללחץ שלא הכרתי כמותו לפני כן."


"אחרי שלושת רבעי שעה בערך אני מקבל טלפון ממישהי שגרה בשכונה החדשה והיא אומרת לי שיש מחבלים. אני מפרסם הודעה, יש מחבלים בקיבוץ, תשמרו על ההנחיות, לא לפתוח גם אם אומרים צבא או משטרה. האירוע מתגלגל כך שכעבור שלוש שעות וחצי, המחבלים נהדפים מהקיבוץ והפצועים מפונים. זו הייתה פעם ראשונה שהיה לנו אירוע שצוות חירום יישובי לא היה מעורב, כי לא הייתה שום אפשרות. המזכיר שלנו, שמעצם תפקידו הוא בצח"י, התקשר אליי בשש וחצי ואמר לי: 'איסי אני טס לחטיבה, לא מחכה לצו שמונה'. הוא סגן אלוף במילואים, מנהל הלחימה של החטיבה הדרומית של אוגדת עזה. כשהוא מגיע לשם הוא אומר לי: 'איסי, אני המח"ט, ותבין מה שתבין'. הלב שלי צונח, אני מבין את גודל האירוע. אם אין מח"ט ואין סמח"ט, אז כנראה שכל הגזרה בוערת. אני עם יד שמאל על הממד, אשתי מדווחת לי מה קורה בטלוויזיה, ויד שניה כל הזמן בטלפון. אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל בדיעבד אני יודע שהייתי שקול, קר רוח ושידרתי ביטחון, אנשים אמרו לי את זה וזה עשה לי הרגשה טובה."


איסי מספר כי " אשתי אמרה לי שאחרי המלחמה הזאת אני צריך להודיע שאני מסיים את התפקיד. שדי, שמונה שנים זה מספיק. אמרתי לה שאני לא מסוגל". איסי מסביר שהרצון שלו להישאר נובע מכמה דברים: "קודם כל כי אנחנו עדיין בתוך האירוע שלא רואים את סופו, ודבר שני כי הבטחתי לגלעד המזכיר. הוא השביע אותי שאני ממשיך אתו עד סוף הקדנציה. והחשוב ביותר זה שאני רוצה לתרום לקהילה שאני חי בה. אולי זה נשמע קלישאתי, אבל אני רוצה לתרום כל עוד אני יכול. מהרגע שרצתי לנשקיה וקיבלתי נשק הרגשתי צעיר ב-45 שנה, אני לא צוחק. הרגשתי ביטחון." הוא אומר בעיניים בורקות.


איסי מסכם ואומר כי "כנראה שכולנו אוהבים להרגיש שאוהבים אותם, ושאנחנו משמעותיים, ושמודים לנו על מה שאנחנו עושים- שלא על מנת לקבל פרס. זה מחמם את הלב, לא ממקום של שחצנות. אני מאוד אוהב לעזור. עוד קלישאה, אבל עדיף להיות בצד שנותן מאשר שמקבל. כל עוד אני מרגיש צעיר, חיוני ומסוגל – אני שמח לעשות את זה. אני לא יודע עד איזה גיל אני אהיה מסוגל לעשות את זה אז כל עוד אני נותן אני שמח."


נטלי דדון מוכרת לכם מרחבי האינסטגרם, ואת העשייה ההסברתית שלה מאז ה-7/10 אי אפשר לפספס. עוד לפני כן, נטלי פעלה רבות בהפצת היהדות בעולם ובמלחמה כנגד גופים אנטישמיים כדוגמת ה-BDS אך מאז ה-7/10 העשייה שלה בתחום ההסברה הישראלית עלתה שלב. "מה שמייחד את העם שלנו, זה המיידות שבה כל אחד קם לעזור, זה ממש מה ששומר עלינו. גם בארץ וגם בעולם. יהודים בכל העולם נרתמו כדי לעזור למדינה" היא מספרת. עוד אומרת נטלי שהיא הרגישה כי ״אי אפשר לשבת בכיסא, אי אפשר להעלות עוד פוסט, ממש צריך לצאת לשטח כי תמיד יש מי שצריך אותך כרגע. גם אם זה חיבוק. גם אם זה לחיילים בשטח, גם אם זה לפצועים בבתי חולים וגם אם זה ערבי נשים לנשים שנשארו בעורף.״


סתיו אלימלך, בת ה-26 היא סטודנטית לתואר ראשון, ובעצמה מפונה מהצפון. בתחילת המלחמה היא גויסה למילואים ולאחר כחודשיים וחצי היא שוחררה. מאז היא מתנדבת ב"מרחב ימי מרפא" – מרחב טיפולי שהוקם באילת מיד לאחר פרוץ המלחמה ונותן מענה נפשי ורגשי גם לשורדי פסטיבל ה"נובה" וה"פסיידק" וגם למפונים השונים ששוהים באילת. "אחרי שסיימתי את המילואים, חברה שהיא אחראית מתנדבים במרחב שלחה לי הודעה שמחפשים מתנדבים וזה יכול להתאים לי – כי אני גם מפונה וגם שירתתי במילואים. היא חשבה שזה יכול לעשות לי טוב. הגעתי בלי שום מושג מה קורה, הייתי אמורה להישאר 4 ימים ופשוט נשארתי ל3 חודשים. בהתחלה גרתי בים חודש. הייתה בים זולה של כל המתנדבים כי העיר הייתה מפוצצת במפונים אז לא היה פה לישון. כל מתנדבים של כל העמותות והארגונים ישנו ביחד בים. אחרי זה עברנו למגורי מתנדבים, ששם אני גרה כרגע".


עוד מספרת סתיו "מרחב "ימים מרפא" שהוקם על ידי שני יזמים מאילת ומהצפון. "הם הקימו את זה ממש קצת אחרי ‫שהתחילה המלחמה, ‫היה להם איזשהו חזון ‫שצריך פשוט להקים משהו ‫באילת שנותן מענה לכל הקהילה ‫של הנובה והפסיידאק, כי הייתה שם קהילה ממש מאוד גדולה, ‫וגם לכל המפונים ‫כי אילת הייתה מפוצצת באנשים מהצפון ‫ומהעוטף שפונו מהבית שלהם. זה עבר המון גלגולים, ‫בהתחלה זה היה בים, אחר כך זה עבר לחוות הגמלים ואז להרים. אנחנו נמצאים עכשיו במקום שנקרא החווה של בני, זה מקום מדהים שכל המטרה שלו זה פשוט לתת סיוע ראשון לטראומה של המלחמה. זה נוגע בהכל, גם בטיפולים רגשיים, גם בליווי קליני, גם במתחם של טיפולי גוף, אוכל ופינת קפה, והכול בחינם. יש מתחם סדנאות, וסאונד הילינג ויוגה. הכל בהתנדבות. מתחילת המלחמה פשוט הגיעו המון אנשים, שגם הגיעו להתנדב כמעבירי תוכן, כמדריכי סדנאות, וגם מתנדבים שהגיעו כמוני, שהם כזה מפעילים את כל המקום הזה".

‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬
סתיו מספרת על ההתנדבות בהתרגשות גדולה. "זה כאילו עבודת החלומות, וזה מקום שבאמת אנחנו רואים כמה הוא משפיע על אנשים. אנשים נכנסים משהו אחד ויוצאים משהו אחר. בחודש האחרון המקום התחיל גם לקבל ריטריטים של מילואים שיצאו מעזה וזה מטורף. ממש פתחנו את אוכלוסיית היעד מעבר לחבר'ה של הנובה ושל המפונים. הרבה מילואימניקים שהגיעו לאילת, שמעו על המקום הזה והצטרפו. הם מגיעים עצמאית או שהם מתאמים כקבוצה כמה ימים ואנחנו מעבירים להם את כל התכנים והסדנאות". עוד מספרת סתיו כי " זה מטורף לראות מה זה עושה לאנשים. צחקנו על זה המון ביננו, שזה מעניין כי אני אמנם מתנדבת אבל אני גם אוכלוסיית היעד. אני גם מפונה, וגם אני הייתי במילואים, והכל קורה תוך כדי ההתנדבות. יש אנשים שאיתי שהם פשוט מדהימים. הם מהיום הראשון שם בהתנדבות. הם ויתרו על מגורים וגרו בים רק בשביל לתת מעצמם. לא היה שום רצון לתמורה בחזרה".


סתיו מספרת כי על אף השינויים הרב שהמרחב עבר, הוא עדיין פועל. "אנחנו עדיין שם, ועדיין עושים את זה. אמנם הצטמצמנו כי אנשים חזרו לשגרה, אבל המקום הזה פועל כבר חמישה חודשים. אני הגעתי לשם אחרי חודשיים שהוא פעל, אבל חמישה חודשים שאנשים עושים את זה ונותנים מעצמם בלי שום משכורת או תמורה. הייתי במילואים וגם שם הרגשתי שתרמתי, אבל עכשיו במרחב, שאני רואה את האנשים אחרי שהם פונו או עשו מילואים, ופתאום הם מוצאים בית וממשיכים להגיע כל יום ומביאים את החברים והמשפחה שלהם, זה חד משמעית נותן לי משמעות."


סתיו מוסיפה כי "אני מרגישה שאנחנו מגיעים לעוד ועוד מעגלים שצריכים את הריפוי הזה, והעזרה והתמיכה. הם מקבלים אותה אצלנו וזה נותן להם משמעות וחד משמעית גם לי, שאני חלק מהצוות שמספק את הדבר הזה. בהתחלה היה לי מאוד קשה להקשיב לכל הסיפורים האישיים והטראומתיים ואפילו מעט התחמקתי מזה אם להגיד את האמת. היה לי רגע ששינה את זה, באקסטטיק דאנס. אנחנו עושים את זה כל רביעי ובסוף יש גם מעגל עיבוד. זה ריקוד חופשי כזה, מלא תנועה ומוזיקה ומלא אנשים מגיעים לזה, זה מטורף. לשם הגיע מישהו שהגיע ממילואים, והוא רקד. כל הערב ראיתי אותו רוקד בטירוף ובסוף הריקוד, בעיבוד, הוא סיפר על שני החברים שלו שנהרגו בעזה, ושזה היה לו ממש משמעותי להגיע למקום הזה. הוא אמר שכל פעם שהוא מגיע הוא מרגיש שזה הבית שלו ושזו קהילה שהוא יכול להיות בה מי שהוא, וזה בסדר להרגיש את הדברים האלה. הוא שיתף שעם כל הקושי הוא כן מרגיש שהוא יכול להתמודד עם הדברים. זה היה רגע מרגש. כולם ישבו שם והקשיבו לו מדבר על זה. ראו שהוא היה ברגע עם עצמו. פשוט אמרתי לעצמי: אלה הרגעים שבשבילם אני כאן. אנשים חווים פה משהו ואנחנו איתם בכל התהליך הזה, ונותנים להם פשוט בית ומקום להיות בו ולהשתחרר ולעשות הפסקה. שמישהו בא ואומר כמה זה משמעותי לו, בשבילי זה ה-דבר."


מרים שפירא, פסיכולוגית קלינית וראשת ארגון "מהות ישראל" מסבירה כי עצם ההתנדבות מסייעת לנו להתמודד עם פוסט טראומה ועם השלכות המלחמה והטבח. מרים מסבירה כי "ב-7/10 נחשפנו באופן קיצוני לרוע וזה יצר משבר אמון מאד גדול בעולם ובטוב שבו. ולכן אחד הדברים שקרו זה שכל אחד מהמקום שלו קפץ וניסה להבין איך הוא יכול לעזור. זו תגובה אינטואיטיבית של הנפש. מרים מוסיפה ואומרת כי " חשוב שכל אחד יידע שברגע שהוא קם ועושה משהוא אקטיבי למען אחרים – זה מחזק את החוסן שלו עצמו. במובן הציבורי, המסר הזה מתורגם להתארגנות משותפת, ללהיות חלק מחברה, כי יש כאן היבט קהילתי. זה מסייע בבניית החוסן הן של הקהילה והן של הפרט. אם אפשר לעשות משהוא טוב למען אחרים בכל מסגרת שהיא, זה בונה חוסן, כי אז אתה חלק משלם. זה מה שמסייע לנו גם בבניית מעגל זהות."


מרים מסבירה כי "לתת ולהיות חלק, לתת למישהוא אחר, זה להרגיש חלק איתו. נתינה ומשמעות הם מרכיב עיקרי במעגל הזהות. אני נותנת כי זה הדבר הנכון לעשות מבחינה אתית, כי כולם במצוקה כזאת או אחרת. לעזור בדבר קטן או גדול בלי קשר לאם ומה אקבל בחזרה, זו הזדמנות בשבילי לפרוח, לגדול ולפתח את החוסן שלי, בייחוד ברגעים כאלה". מרים מחדדת כי לחוסן 3 מעגלים: " מסוגלות – כלים אישיים לויסות עצמי, הרגעת חרדה, קהילה – גם אם זו קהילה וירטואלית, זהות – ערכים בסיסיים שיש לי, המצפן הפנימי שלי, אני בן אדם שרוצה לעשות טוב. התנדבות ונתינה מסייעים לחזק את שלושת המעגלים הללו."


מרים מסכמת כי "לנוכח הרוע הצרוף הזה, אדם צריך להרגיש ולהבין שהאמון שלו באנושות לא נעלם. זה חשוב לעשות טוב בימים האלה, לראות אותו, ולהבין שהוא כן קיים בעולם ולא רק הרוע המוחלט קיים בעולם. זה יצר מנוף לטוב שנשפך מכל הכיוונים, אנשים חיפשו את הטוב ונרתמו לסייע ולתרום באופן 'קיצוני'. גם במחקרים ידוע שזה עוזר לעזור – זה מגדיל את תחושת המסוגלות, והאקטיביות עצמה היא מרכיב חשוב בצמצום פוסט טראומה."

לתרומה באמצעות כרטיס אשראי

לתרומה בסך

בחרו אמצעי תשלום

icon

בימי שגרה ובשעת חירום,
הקואליציה הישראלית לטראומה, נמצאת כאן בשבילכם.

זמינים עבורכם גם בטלפון: 02-6722618 ובדוא”ל info@itc-office.org.il

זמינים עבורכם גם בטלפון:
02-6722618
ובדוא”ל info@itc-office.org.il