ינואר 29, 2024

ילד של אמא: מה עובר על ההורים של חיילי המילואים?

הורים רבים בעורף מתמודדים עם אתגרים רבים כאשר ילדיהם במילואים. בפרויקט מיוחד עם הקואליציה הישראלית לטראומה, שמענו מהם על הדאגה והחשש התמידי, הגעגועים הרבים, והטקסים והאמונות שמחזקים אותם. "״כל טלפון שהוא לא ממנו – מלחיץ, אבל בסוף הבנתי שאנחנו צריכים לשחרר"

להיות הורה זאת משימה שאינה נגמרת אף פעם, שמלווה בדאגה תמידית לשלומם של ילדינו. מאז ה-7/10 הורים רבים בישראל שהילדים והילדות שלהם נמצאים כעת במילואים מתמודדים עם אתגרים לא פשוטים: געגועים רבים, חשש תמידי והרבה מאוד דאגה, לצד החזרה של הילד או הילדה הביתה שמלווה באתגרים משל עצמה. בפרויקט מיוחד יחד עם הקואליציה הישראלית לטראומה פגשנו את אפרת אדמון, אימו של תומר בן ה-23 שהוקפץ למילואים כבר ביום הראשון ללחימה, לשיחה כנה על מערבולת הרגשות שהיא חווה כבר למעלה משלושה חודשים.

"בשבועיים הראשונים היה פחד מאוד גדול, ישנתי מעט מאוד" משתפת בכנות אפרת, בת 53 מהרצליה. "כבר ב-7/10 בשעה 19:00 הוא הוקפץ למילואים, והוא משרת לפעמים בעזה, לפעמים על הגבול." היא אומרת. הוא, זה בנה תומר, האמצעי מבין שלושת ילדיה ואחיהם של נגה בת ה-25 ועידו בן ה-20. ״כל טלפון שהוא לא ממנו – מלחיץ, ופחדתי לראות טלוויזיה שלא לראות שם שמות שאני מכירה. אבל האמת העצובה היא שמתרגלים." היא משתפת בכנות.

אחד האתגרים המשותפים לכלל הורי המילואימניקים הוא דווקא החזרה הביתה. הפער בין התחושות שהם חווים, לבין התחושות של הילד או הילדה ששבים הביתה. "בפעמים הראשונות שהוא חזר, העמדתי מלא סירים וכשהוא בא הוא אכל מעט מאוד, רבע ממה שהוא אוכל בדרך כלל. גם רציתי להיות איתו כל שנייה והוא חיפש לנוח ולהיות עם חברים, וזה היה נורא קשה בהתחלה" מספרת אפרת , ומוסיפה "אבל בסוף הבנתי שאנחנו צריכים לשחרר. זה לא קל להיות אמא לחייל במילואים, בטח לא כשהוא השתחרר ממש עכשיו."

ומה עושים עם הגעגועים? הורי מילואימניקים ומילואימניקיות חווים נתק ממושך מהילדים והילדות שלהם, ולעיתים חולפים שבועות בין השיחות ביניהם. אפרת מספרת על הדברים הקטנים שמחזקים אותה: "את כל הזמן מחפשת סימנים מעודדים. נגיד כשפתאום מתנגן איזה שיר שהוא אוהב ברדיו אז את מרגישה כאילו ׳הנה הוא שלח לי ד״ש׳. ככה עד שהוא חוזר הביתה, ואז אני יכולה לישון טוב לפחות במשך 24 שעות" היא מתארת.

"אני לא בן אדם של אמונות תפלות וטקסים אבל מאז שתומר יצא למילואים, בכל פעם שהוא חוזר אני עושה שלושה דברים" מספרת אפרת. "אני נותנת לו חיבוק נורא ארוך, אני אומרת לו שאני אוהבת אותו מאוד, ואני לא נכנסת הביתה עד שאני לא רואה את הרכב שלו יוצא מהחניה ונוסע אל הרחוב. זה עובד." גם לאחים יש טקס משלהם, מספרת אפרת. "לילדים יש מסורות משלהם. אחת מהן היא קפה אחים, ממש לפני שתומר חוזר למילואים. הם עושים איתו סיבוב וואסח עם המדים."

ד״ר שירי דניאלס, המנהלת המקצועית הארצית של ער"ן, מספרת כי "מה שאנחנו בעיקר רואים בער"ן מהחוויות של אלו שחוזרים ממילואים זה הפער המאוד גדול בין החוויה של הלחימה לבין חיי בית ומשפחה. זה סוג של יקום מגביל. ממש כאילו נכנסת לארון והגעת לנרניה, עולם אחר". על פי שירי, הפער הזה בא ליידי ביטוי בכמה היבטים.

"קודם כל הנושא של החוויה עצמה. מחוויה של לחימה על החיים, על המדינה, למעבר של שגרה. הקצב של ההתנהלות. בלחימה צריך להיות דרוכים כל הזמן ומוכנים, לא לחשוב יותר מידי, לא לעבד יותר מידי. פתאום אותן מיומנויות, הן רק לא נחוצות בחיי משפחה, אלא הן גם מפריעות. במשפחה נדרשת יותר סבלנות, יותר יכולת עיבוד וסולידאריות. בלחימה כולם באותו מצב וכולם תומכים, בבית זה אחרת. פתאום צריך לעבד את מה שחוויתי ולהיות מודע לכל הרגשות ואולי אפילו לאבדן, זה לא פשוט" היא מסבירה. "בסופו של דבר מדובר בתהליך והנפש לא יודעת לעבור ממצב מלחמה לשגרה בלחיצה של כפתור. זה תהליך ארוך והרבה פעמים הצפיות ממנו לא ריאליות. חלק מהתהליך זה לא לצפות מעצמי שאני אחזור ישר למה שהייתי קודם, כי הדברים השתנו".

שירי מסבירה כי על אף הפערים שקיימים בין בני המשפחה לבין הילד או הילדה שחוזרים ממילואים, ישנן כמה נקודות אזהרה אליהן כדאי לשים לב. ״אנשים שחוזרים מלחימה יכולים לבטא מחשבות ורגשות קשים מאוד. לעיתים הם נמנעים מפעילות, חווים פגיעה באכילה ובתפקוד, שזה טבעי. העניין הוא לא ההתנהלות, כי כל התנהלות היא נורמלית. השאלה לכמה זמן ההתנהלות נמשכת. אך ברגע שהמצב הזה מתמשך – שם צריכה להידלק נורה אדומה. צריך לזכור שספגנו הרבה, וצריך לתת לזה מקום. אבל אם ההרגשה לא משתנה לאורך זמן, אם יש פגיעה בשינה, באכילה, סימפטומים גופניים כלשהם שלא מרפים או רגשות קשים ומחשבות חודרניות, לאורך זמן בלי מגמה של שיפור, אז כן שם חשוב לפנות לתמיכה ולא להסס לבקש לעזרה."

"הרבה פעמים יש גם אשמה, אשמה של ניצולים. על זה שחברים שלי לא איתי ואני בחיים , שהחברים שלי ממשיכים להילחם ואני פה בבית" מסבירה שירי. "הרבה פעמים אנשים שפונים לער"ן פונים ואומרים: מי אני שאתפוס קו? או מי אני שאבקש תמיכה כשהחברים שלי מתים? אנחנו כמשפחה צריכים לשים לב שאנחנו לא מבטלים את האשמה. להגיד 'אין לך סיבה להרגיש אשם' לא יעזור כי הם מרגישים אשמים. צריך לנרמל את החוויה הזאת, ולתת גם לזה את המקום ולתת לזה להיות, אבל יחד עם זאת להדגיש גם היבטים אחרים. להדגיש שהם עשו הרבה, וזה מאוד משמעותי."

שירי מסבירה כי פעמים רבות המשפחה והסביבה מאוד מתעניינת ולא תמיד הילד או הילדה בשלים לספר. "לפעמים בחזרה לשגרה גם האדם עצמו לא יודע מה נכון לו. לפעמים צפים רגשות שקשה להודות בהם. אנשים שואלים אז הוא עונה, ולפעמים זה מוקדם מידי" היא אומרת. "חשוב להבין – כל הצדדים צריכים לעכל שמי שחזר הוא לא אותו אדם שהלך. האדם הזה עבר הרבה חוויות, חלקן קיצוניות, והוא לא חזר אותו הדבר. זה מחייב את המשפחה להיות מאוד רגישה. לא לזרז תהליכים, אלא לתת לאדם שחזר את הקצב שלו לשתף בזמן ובמקום שמתאימים לו. לא לשאול שאלות חודרניות ומציפות, לתת את הזמן להתאקלם. מי שחוזר מלחימה צריך אותנו כגורם מקשיב, כתמיכה והכלה. רצוי שניתן תחושה של 'אני כאן בשבילך שתרצה לדבר'. כן להתעניין ולא לעזוב את זה לחלוטין, גם אם התגובה הראשונה תהיה להדוף. אך במקביל להדגיש את הרצון להיות שם ולהקשיב -כשזה יהיה מתאים."