ינואר 29, 2024

חזרה לשגרה? החיים החדשים של משפחות המילואים

משרתי מילואים רבים שבו הביתה בשבועות האחרונים ועליהם להתמודד עם מציאות חדשה. "צמד מילים 'חזרה לשגרה' לא מתאר נכון את היומיום" סיפר לנו יניב לוי, שחזר ממילואים אל אשתו ליהי ובתם רונה. בפרויקט מיוחד עם הקואליציה הישראלית לטראומה פגשנו אותם לשיחה על החיים אחרי המילואים: "יש דברים שלקח לנו זמן לדבר עליהם, קבענו גם ייעוץ זוגי כדי להצליח לדבר בתוך כל הבלאגן הזה"

ליהי ויניב לוי וולמן, ההורים של רונה בת השנה וחצי, הם משפחה די נורמטיבית בישראל הנוכחית. ליהי היא מורה בבית ספר יסודי, ויניב משרת מילואים בתור הרס"פ בחטיבת "ירושלים" המורכבת בעיקר מיוצאי גדוד 50. כבר ב-7/10 נקרא יניב למילואים, ולפני שלושה שבועות הוא שוחרר לאחר חודשיים וחצי, כשהוא יודע כבר שבעוד חודש הוא כבר צריך לחזור.

"צמד המילים הזה "חזרה לשגרה", לא מתאר נכון את היומיום" מספר יניב. "אנחנו עדיין במלחמה אז גם השגרה בבית היא לא באמת שיגרה. אם זה אזעקות, אם זה שאנחנו מחוברים למסך או מכירים אנשים שחטופים. אני במקור מהעוטף אז בכלל. זה קצת לחיות בבועה, זה לא באמת שגרה". "נראה לי שההגדרה הכי טובה היא שהכול מורכב ממקטעים של זמן שצריך לתפעל" מחדדת ליהי, ומוסיפה "הכול מאוד באווירה תפעולית".

משפחות המילואים ברובן למעשה הפכו למשפחות חד הוריות. אחד ההורים נקרא למילואים, בעוד ההורה השני חווה 'מילואים' משל עצמו בעורף. "יש הרבה מאוד דברים בחלוקת התפקידים שלנו כאמא ואבא, כמו מי מרדים מתי ומי מאכיל, שפתאום נהיו רק אני. אמא מרדימה, אמא מאכילה, עם אמא עושים הכול" מספרת ליהי. אך לשיבה הביתה יש גם נופח רגשי, היא מסבירה. "חשוב גם להבין שהם השתחררו אבל המשימה לא הושלמה. הוא כאילו השתחרר אבל יש עוד כל כך הרבה לשאת" היא מחדדת. "הוא בעצם חוזר הביתה שבראש שלו יש את כל הדברים שעוד שם. האנשים, הפלוגות שעוד בפנים. יניב פחות מדבר על זה אבל גם החברים שמוגדרים חטופים ששם, אנשים שגדלו אתו. יש משהו בלחזור הביתה שבא לך להתפרק. בא לך להיות בטטה או אפילו להתאבל, ופתאום אתה צריך להיות בתפקיד של אבא".

"זה או שאתה שם או שאתה לא שם. זה שינוי מאוד חד" מסביר לנו יניב. "במציאות של היום של גברים שהם יודעים שהם עושים מילואים כשצריך, מרגישים שיש את העולם המקביל הזה, שאתה יודע שהוא קיים, ואתה תקרא אליו. זה סוג של עולם מקביל, כאילו זה לא קשור לחיים. והתחושה שאתה חוזר ממילואים, לפחות אצלי, היא שהדבר האמיתי זה החיים פה בבית, מבחינת העולמות המקבילים" הוא מתאר.

במקביל לאתגרים ה"תפעוליים", לדבריה של ליהי, איתם מתמודדות משפחות המילואים, ישנם אתגרים רגשים ותקשורתיים רבים. "יש הרבה מאוד דברים שבמשך התקופה של המילואים לא דיברנו עליהם. לא יודעת אם זה כי זה היה יותר מידי להכיל." אומרת ליהי, ויניב מחדד "פשוט יש דברים שמשוחחים עליהם ודברים שלא. למשל, כשאנחנו שם אתה מרגיש לגיטימציה לכל מיני דברים שעשית ולמשימה שלך. ואז אתה חוזר הביתה ולי אישית אין כוח להתעסק בכל מה שקורה. בחטופים, במה קורה בעזה והכל. זה מעניין אותי אבל זה קשה. גם בעבודה שואלים אותי הרבה איפה הייתי ומה עשיתי. אין לי בעיה לרוב, אבל פתאום דברים שעשית שם נראים לא קשורים לחיים פה. לך תספר שהפלוגה עכשיו סחבה גופות או שהייתי אחראי על מעבר של מאות אלפי אזרחים. לך תספר על השגרה הקטנה של היומיום בתוך עזה, זה מרגיש מוזר. זה לא נעים לספר את זה, בתחושה שלי."

אז איך בכל זאת מדברים על דברים? יניב מסביר כי "אני וליהי זוג מאוד מאוד משוחח. הכול אצלנו על השולחן. שלמישהו אין כוח לדבר על משהו, הצד שני גם ירגיש את זה. לפעמים בעצבים גם, אבל הכול מאוד פתוח. אנחנו גם למודי קרבות, כזוג זה הצו 8 השלישי שלנו. אנחנו מבינים את המצב כמו שהוא. ששחררו אותנו אנחנו ידענו שיקראו לנו שוב ושזה זמני" הוא אומר. "עם השחרור יש דברים שלקח לנו זמן לדבר עליהם. קבענו גם ייעוץ זוגי כדי להצליח לדבר בתוך כל הבלאגן הזה שעדיין צריך לתפעל אותו" מוסיפה ליהי.

"זה לא משנה כמה היה לך קשה במילואים או מה עשית, שאתה חוזר הביתה המטרה היא להצליח לתמוך בבית, לא לנוח. לתת את הגב הזה שאתה יודע שאתה לא נותן שאתה לא נמצא" מספר יניב על התחושות שמלוות אותו בחזרה הביתה. "אני זוכר למשל סיטואציה שהפלוגה שלי נכנסה לעזה ואני חזרתי לאפטר ואחד הדברים הראשונים שאמרתי לליהי שהיה לנו רגע לדבר זה 'החברה עכשיו בפנים ואני בבית'. זה באמת מה שהרגשתי אבל זה לא היה קשור בשום מצב למצב בבית מבחינתה". "זה פשוט היה ריב" מתארת ליהי. "המצב הוא שיש סירים רותחים ,והמים גועשים ואין להם איפה לצאת. זאת הייתה החוויה. מבחינתי הוא חזר הביתה ומדבר איתי על הבאסה שאתה לא שם. עד שאתה יוצא, בוא תהיה איתי." היא אומרת.

החיסרון של הורה במילואים מורגש בכל בית ומשפחות המילואים נאלצות להתמודד עם געגועים רבים, עם היעדרות של הפרטנר ועם החיים שנמשכים בבית בזמן שההורה אינו נוכח. "עדיין צריך לשדר חום ושמחה, וכל הדברים שהורים צריכים לשדר לא משנה מה הם מרגישים באמת. ככה הרגשתי, שאני צריכה להכיל הכל למרות שאני בעצמי בלי אוויר, שהדלי שלי מלא לגמרי" אומרת ליהי. "עם הקטנה זה היה מתבטא הכי טוב. הוא היה חוזר למילואים ופתאום יש לה חום, שלשולים, ממש תסמינים פיזיים. ממש יממה אחרי שהוא הולך. זה הביטוי הנפשי הכי פיזי שיש". "רונה כבר יודעת מה זה מדים ומה המשמעות של זה. כשאני על מדים היא ישר רוצה חיבוק כי היא יודעת שאבא הולך." מוסיף יניב.

"יש אדווה לזה שנוצרה שגרה שאני לא הייתי בה. אני נורא נהנה מהזמן המשותף המשפחתי, וברור שלפעמים זה מעצבן" מתאר יניב. "נגיד עכשיו ליהי הרדימה, ואני הייתי צריך לצאת כי רונה לא תרדם אם אני אהיה שם. אני לא לוקח את זה למקום של באסה שאני לא מרדים אותה, אני לוקח את זה למקום של זה מה שנוצר בשגרה בשלושת החודשים האחרונים וקשה לשבור את זה. זה לא יישבר תוך רגע". "מה שקורה עם רונה זה שהיא יותר נצמדה אלי" מחדדת ליהי, ומוסיפה "אז פתאום להכניס לשגרה את אבא מחדש, ולאפשר גם לו לעשות דברים ,זה עוד בתהליך."

ליאת וכטנברג, עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית מוסמכת מסבירה כי משפחות המילואים חוות "רעידת אדמה חזקה שמפרה את שיווי המשקל התוך אישי של כל אחד והבין אישי, את האיזון, ואת השיגרה." ליאת מסבירה כי גיוס מילואים של אחד ההורים מייצר מצב של שהיה בתקופה ארוכה של חוסר וודאות, וכתוצאה מכך גם חרדה. "משהו באיזון הרגיל מופר וגם לא ידוע עד מתי. צריך להתארגן מחדש, העומסים מתחלקים אחרת, בד"כ על הבן אדם שלא גויס. הוא לא מגויס למילואים, אבל הוא מגויס ל"מילואים במשפחה", מילואים אחרים. הוא מגויס להחזיק את עצמו ואת אחרים תוך כדי." היא אומרת. לפי ליאת, הקושי זהה גם להורה שמגויס למילואים. "הוא יוצא מהמשפחה שלו, מהשגרה שלו, מהעבודה שלו. זאת גם טלטלה גדולה. ההתמודדות היא עם המון מתח שנאגר, עייפות מצטברת. זה מאוד שוחק. בהתחלה יש יותר כוחות ולאט לאט מתעייפים, גם בצבא וגם במשפחה".

ליאת מסבירה כי ההתמודדות היא באמת לא רק למי שגויס למילואים, היא גם מאוד בבית. "גם הילדים צריכים להתגייס למצב. לגלות כוחות להתנהלות אחרת, חדשה. לעיתים הם נדרשים להתרגל להורה שהם קצת פחות נמצאים איתו בשגרה. הם נדרשים להתרגל לזה שהם לא רואים את אחד ההורים. כל המשפחה מתגייסת לשינוי המערכת. זה דורש המון כוחות פנימיים." אז מה כדאי לעשות כדי לצמצם את ההשפעה, או לכל הפחות להטיב את הסיטואציה? על פי ליאת מה שכדאי זה קודם כל לנסות לשמור על שגרה כמה שניתן. "השגרה היא סוג של עוגן במצב שהדבר הכי יציב בו היא שאין שגרה. בתוך כל הכאוס הזה החוויה היא שכן יש דברים שממשיכים איתם. חשוב גם מידי פעם לבדוק מה שלום הילדים ואיך הם עם המצב. לנסות להבין בשביל כל אחד מה עוזר לו לנשום. אם זה לצאת החוצה או להיות כמה דקות לבד, כל דבר שעוזר לנשום כמה שניתן בתוך כל ההצפה הזאת. לשמוע מה החוויה שלהם. עוד דבר הוא באמת לנסות להיעזר. להיעזר בסביבה, בשכנים, בחברים, בכל מה שניתן. היכולת לקבל עזרה מהמערכות תמיכה סביבנו זאת יכולת משמעותית, היא כוח".

ד״ר שירי דניאלס, המנהלת המקצועית הארצית של ער"ן מזה כ-14 שנים, מסבירה מה יכול דווקא להקל על משרתי המילואים ששבים הביתה. "מי שחוזר צריך להבין קודם כל את התהליך. . בסופו של דבר מדובר בתהליך והנפש לא יודעת לעבוד ממצב מלחמה לשגרה בלחיצה של כפתור. זה תהליך ארוך והרבה פעמים הצפיות ממנו לא ריאליות. חלק מהתהליך זה לא לצפות מעצמי שאני אחזור ישר למה שהייתי קודם, כי הדברים השתנו. ברגע שהצפיות מותאמות ומבינים שזה תהליך וזה הולך לקחת זמן, ולעיתים יצוצו רגשות קשים, גם בתוך חיי המשפחה, אני מראש מבין שאני צריך סבלנות ולהבין שזה לא ברגע. בעיקר להיות מאוד טובים עם עצמנו, לא רק עם בני הזוג. חשוב לנהוג בחמלה עצמית. להבין שאנחנו צריכים את הזמן הזה כדי להוריד הילוך בהדרגה."

ליאת מסבירה כי על אף הקושי, ישנן נקודות אור וחוזק שיכולות לסייע למשפחות המילואים לצלוח את הימים הללו. "צריך להכיר בזה שאנחנו מגלים את הכוחות שלנו. יש אנשים עם המון כוחות, שאולי הם אפילו לא ידעו שהם קיימים לפני כן. במצבי משבר אתה מגלה דברם על עצמך, על בן הזוג שלך, אתה מגלה חוסן. זאת גם הזדמנות לגלות את הדברים האלו. זאת הזדמנות גם למשפחה. אם ביומיום רגיל אין הרבה זמן ביחד, אז אולי כן פתאום. חשוב גם לנסות לגלות את ההזדמנויות בתקופה הזאת. חשוב שכל הצדדים, גם המגויס וגם מי שנשאר בבית יתחברו לתחושה שכולם עושים את מה שהם עושים הכי טוב שהם יכולים. אפשר גם לסמוך על כוחות שגיליתם במשברים בעבר. גם אם לא היה בדיוק דבר כזה. היו דברים אחרים וגיליתם כוחות, צריך להיזכר בזה. לראות את מה שיש ולנסות לדבר את זה ולשמוע את החוויה של כל צד, ולדעת שעוד יהיה זמן להכול."